To do or not to do, that is the question
The following is a fascinating study in contrasts regarding the bitachon/hishtadlus spectrum
Ramban (Bereishis 12:10) harshly censures Avram for going to Egypt due to the famine in Canaan and misleading the Egyptians regarding his relationship with Sarai and setting her up for sin and not trusting that HaShem would work things out to the extent that Ramban pins the entire galus mitzrayim on Avram for these actions
ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא.
Ralbag (ibid; who, interestingly, per Chida's shem hagedolim, was a grandson of Ramban's), on the other hand, diametrically opposes Ramban, writing that Avram acted wisely in going to mitzrayim for food and in passing off Sarai as his sister and would have been categorized as a chasid shoteh(!) had he not done so
התועלת הראשון הוא במידות, והוא החריצות על בקשת ההכרחי לאדם לעמידת גופו מהמזונות וממה שיִּדְמֶה להם. הלא תראה שאברם — עם שכבר הבטיחוֹ ה' יתעלה בהצלחת קניניו — התעורר מפני הרעב שהיה בארץ כנען ללכת לארץ מצרים, ולא נמנע מההליכה שם מפני מה שציוהו ה' יתעלה שישב בארץ כנען. כי אין מצוות ה' יתעלה כי אם להיטיב לאדם, לא שימות בסיבתם, ולזה ידע אברם שרצון ה' יתעלה היה שיסור משם לבקשת הטרף. ועוד שהכוונה היתה בהליכת אברם לארץ כנען, כדי שיהיה יותר מוכן אל שידבק בו השפע האלהי, וזה לא יתכן עם הרעב וחסרון המזונות, ולזה היה יותר טוב שילך לו משם אל המקום אשר יִמָּצְאוּ שם המזונות עד שיכלה הרעב.
התועלת השלישי הוא גם כן במידות, והוא שכשיבוא ההכרח שיגיע הרע לאדם, ראוי שיסתכל האדם באיזה אופן יתכן שיגיע לו יותר מעט מהרע, ויבחר בו, ולא יתרשל מזה מפני הרע שיקרה לו, כי ראוי שיהיה נבחר הרע היותר מעט לברוח מהרע היותר רב. הלא תראה שאברם בחר לרדת מצרימה, לברוח מהרעב שהיה בארץ כנען, ואף על פי שהיה נכון המקום ההוא אל שיקרה לו מהגנוּת שתתגאל אשתו בזימת הארץ. והנה ראוי שתדע שלא היה בזה חטא לאברם, כי שרה תעשה באונס מה שתעשה מזה, ולזה לא תֵּאָסֵר מפני זה לבעלה אפילו אחר נתינת התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל באסתר: אסתר קרקע עולם היתה (סנהדרין עד, ב). ואם היה אברם בוחר סבל הרעב — אשר היה אפשר שימות בו — על סבל מה שאפשר שיקרה לשרה מהגנוּת, היה חסידות של שטות, כאומרם בשלישי מסוטה (כא, ב): היכי דמי חסיד שוטה? כגון דחזי דטבעה אתתא בנהרא, ואמר לאו אורח ארעא לאצולה ולאיסתכולי בה.
Theres another place (ibid 40:14) where Ralbag writes similarly regarding doing all one can to benefit oneself, even when one is subject to an elevated level of hashgacha
התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם להשתדל בכל עוז להינצל מהרע אשר הוא בו, בכל הסיבות אשר אפשר לו שיֵּעָזֵר בהם; ולא יסמוך על הנס, אף על פי שהוא באופן שתדבק בו השגחת ה׳ יתעלה מאד. הלא תראה כי יוסף — עם היות השגחת ה׳ יתעלה דבקה בו בזה האופן הנפלא — חילה פני שר המשקים שיזכרהו אל פרעה להוציא אותו מן הבור.
This in stark contrast to the divrei Chazal quoted by Rashi (ibid 40:23) that Yosef was punished for asking the sar hamashkim to intervene with Pharaoh in an effort to secure his release from prison
וישכחהו – לאחר כן. מפני שתלה בו יוסף לזוכרו, הוזקק להיות אסור עד שתי שנים, שנאמר: אשרי הגבר אשר שַם י"י מבטחו ולא פנה אל רהבים (תהלים מ':ה') – לא בטח על מצרים הקרואים רהב (ישעיהו ל':ז').
Ramban (Bereishis 12:10) harshly censures Avram for going to Egypt due to the famine in Canaan and misleading the Egyptians regarding his relationship with Sarai and setting her up for sin and not trusting that HaShem would work things out to the extent that Ramban pins the entire galus mitzrayim on Avram for these actions
ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא.
Ralbag (ibid; who, interestingly, per Chida's shem hagedolim, was a grandson of Ramban's), on the other hand, diametrically opposes Ramban, writing that Avram acted wisely in going to mitzrayim for food and in passing off Sarai as his sister and would have been categorized as a chasid shoteh(!) had he not done so
התועלת הראשון הוא במידות, והוא החריצות על בקשת ההכרחי לאדם לעמידת גופו מהמזונות וממה שיִּדְמֶה להם. הלא תראה שאברם — עם שכבר הבטיחוֹ ה' יתעלה בהצלחת קניניו — התעורר מפני הרעב שהיה בארץ כנען ללכת לארץ מצרים, ולא נמנע מההליכה שם מפני מה שציוהו ה' יתעלה שישב בארץ כנען. כי אין מצוות ה' יתעלה כי אם להיטיב לאדם, לא שימות בסיבתם, ולזה ידע אברם שרצון ה' יתעלה היה שיסור משם לבקשת הטרף. ועוד שהכוונה היתה בהליכת אברם לארץ כנען, כדי שיהיה יותר מוכן אל שידבק בו השפע האלהי, וזה לא יתכן עם הרעב וחסרון המזונות, ולזה היה יותר טוב שילך לו משם אל המקום אשר יִמָּצְאוּ שם המזונות עד שיכלה הרעב.
התועלת השלישי הוא גם כן במידות, והוא שכשיבוא ההכרח שיגיע הרע לאדם, ראוי שיסתכל האדם באיזה אופן יתכן שיגיע לו יותר מעט מהרע, ויבחר בו, ולא יתרשל מזה מפני הרע שיקרה לו, כי ראוי שיהיה נבחר הרע היותר מעט לברוח מהרע היותר רב. הלא תראה שאברם בחר לרדת מצרימה, לברוח מהרעב שהיה בארץ כנען, ואף על פי שהיה נכון המקום ההוא אל שיקרה לו מהגנוּת שתתגאל אשתו בזימת הארץ. והנה ראוי שתדע שלא היה בזה חטא לאברם, כי שרה תעשה באונס מה שתעשה מזה, ולזה לא תֵּאָסֵר מפני זה לבעלה אפילו אחר נתינת התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל באסתר: אסתר קרקע עולם היתה (סנהדרין עד, ב). ואם היה אברם בוחר סבל הרעב — אשר היה אפשר שימות בו — על סבל מה שאפשר שיקרה לשרה מהגנוּת, היה חסידות של שטות, כאומרם בשלישי מסוטה (כא, ב): היכי דמי חסיד שוטה? כגון דחזי דטבעה אתתא בנהרא, ואמר לאו אורח ארעא לאצולה ולאיסתכולי בה.
Theres another place (ibid 40:14) where Ralbag writes similarly regarding doing all one can to benefit oneself, even when one is subject to an elevated level of hashgacha
התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם להשתדל בכל עוז להינצל מהרע אשר הוא בו, בכל הסיבות אשר אפשר לו שיֵּעָזֵר בהם; ולא יסמוך על הנס, אף על פי שהוא באופן שתדבק בו השגחת ה׳ יתעלה מאד. הלא תראה כי יוסף — עם היות השגחת ה׳ יתעלה דבקה בו בזה האופן הנפלא — חילה פני שר המשקים שיזכרהו אל פרעה להוציא אותו מן הבור.
This in stark contrast to the divrei Chazal quoted by Rashi (ibid 40:23) that Yosef was punished for asking the sar hamashkim to intervene with Pharaoh in an effort to secure his release from prison
וישכחהו – לאחר כן. מפני שתלה בו יוסף לזוכרו, הוזקק להיות אסור עד שתי שנים, שנאמר: אשרי הגבר אשר שַם י"י מבטחו ולא פנה אל רהבים (תהלים מ':ה') – לא בטח על מצרים הקרואים רהב (ישעיהו ל':ז').
Similarly, when Yaakov sends Binyamin with the other sons to mitzrayim, he has them bring gifts and their returned money back and then offers a prayer, with Ralbag once again commenting: רלב"ג תועלות בראשית מ"ג:י"א
(יא-יד) התועלת הששה עשר הוא בדעות, והוא להודיע שאין ראוי לאדם כשיירא מדבר רע שישען על התפילה לה' יתעלה לבד, אבל ראוי שישתדל בכל הסיבות שאפשר בהצלתו, ויחבר אל זה התפילה לה' יתעלה. כי ה' יתעלה כשיעזור לדבקים בו וישגיח בהם, ירצה שיחברו אל זה הסיבות הנאותות. ולזה אמר לשמואל כשירא שיהרגהו שאול: 'עגלת בקר תקח בידֶךָ ואמרת לזבֹּח לה' באתי' (שמואל א טז, ב). ולזאת הסיבה תמצא בזה המקום, שאחר שלקח יעקב עצה לפייס האדון לפי מה שראוי, התפלל לה' יתעלה שיתן להם רחמים לפני האיש. ובכלל אם ישען השלם על התפילה לה' יתעלה לבד, יקרה בזה מן ההפסד מה שלא יֵעָלֵם; עם שכבר יביא זה למיעוט האמונה בה' יתעלה כשלא יבואו לַשָּׁלֵם ההוא מבוקשיו, אשר הוא סיבת העדר הגעתם. ולזה אמרו רבותינו ז"ל: 'למען יברכך ה' אלהיך' — יכול יושב ובטל, תלמוד לומר: 'בכל אשר תעשה'.
Comments
Post a Comment